<h1>ב"ב קס"ד ע"א</h1>
<h2>דף קסד.</h2>
בפרק ב' דגיטין [כ"א ע"ב] שנינו אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין. ואמרינן עלה בגמרא [שם כ"ב ע"א] מאן חכמים אמר רבי אלעזר רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי ואמר רבי אלעזר כשהכשיר רבי אלעזר לא הכשיר אלא בגטין אבל בשטרות לא ורבי יוחנן אמר אפילו בשטרות. ובפרק קמא דגטין [י"א ע"א] גרסינן אמר רבא האי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה [באפי ישראל מגבינן ביה מבני חורין ומקשינן והא לא ידעי למקרי בדידעי והא בעי כתב] שאינו יכול להזדייף בדאפיץ. ואיתא נמי בפרק ב' דגטין [י"ט ע"ב] גבי האי שטרא פרסאה דחתמי ביה עדי ישראל וכו'. (דאמרינן) [ואמרינן] נמי בפרק ב' דכתובות [כ"א ע"א] גבי שנים החתומין על השטר ומת אחד מהם וכו' ואי ליכא אלא חד מאי אמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ומחזקינן ליה דלא צריך איהו לאסהודי ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא דילמא משכח ליה איניש דלא מעלי וכתיב עלויה מאי דבעי. משמע מכל הני דשטר שהוא כתוב על דבר שהוא יכול להזדייף שהוא פסול. וכתב אבי זקני הרמב"ן ז"ל בפרק קמא [גיטין י"א ע"א] דהלכה כרבי אלעזר לגבי רבי יוחנן, וכן פסק הריא"ף ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל בפרק קמא דכתובות [כ"א ע"א] שאפילו מבני חרי לא גבי. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא דקדושין [כ"ו ע"א] בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך, האי חרס לאו שכתב על גבו אלא שחקק בו, כך תרצו קצת בפרק ב' דגטין [כ"ב ע"ב] בחדושי אבי זקני הרמב"ן ז"ל. ואחרים תרצו בשטר מכירה לשעה לא בשטר ראיה לפי שאינו עומד ימים רבים כמו שהאריכו שם המפרשים ז"ל ובפרק חזקת [ב"ב נ"א ע"א]. [עוד יתברר לפנינו בחלק השני מה הוא שטר מכירה ומה הוא שטר ראיה]. וכתבו בשם רבינו חננאל ז"ל בפרק ב' דכתובות דאף על גב דלאלתר הוי שטרא דוקא בשטר מכירה אבל בשטר הלואה אפילו לאלתר לא מגבינן ביה. [ובספר החושן בסימן מ"ב] כתב שלא הסכים עמו הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק ב' דגטין [סימן כ"ד]. (וכן היא גם כן בספר החשן בסימן מ"ב).
וקלפים שלנו דלא אפיצי כלומר שאינם מעובדים בעפצא כתב ר"ת ז"ל [שבת ע"ט ע"ב, גיטין י"א ע"א] שהם כשרים לשטרות דעבוד שלנו כעבוד שלהם בעפצים, דאי לא תימא הכי ספר תורה ומגלה היכי כתבי' (להו) [בהו], והאריך בראיות אלו והרב רבי יחיאל (ז"מ מפרש רצו) [ז"ל מפרי"ש רצה] לדחות קצת ראיותיו אבל הרא"ש ז"ל תופס דברי ר"ת ז"ל עקר כמו שהאריך בפרק קמא דגטין [סימן י"א]. וכן כתב בעל העטור ז"ל במאמר כתיבת גטין וטופסין. ומיהו יראה דבקלפים שלנו דוקא על צד הבשר שאינו יכול להזדייף, אבל על צד השער שיכול למחוק ולזייף ולא יהיה ניכר אין כותבין עליו שטרות, וכל שכן כשמתיישן שאין המחק ניכר בו וכדאמרינן בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ד ע"א] אינו דומה נמחק בן יומו (או) לנמחק בן שני ימים ופרכינן ולשהייה ואמר רבי ירמיה חיישינן לבית דין טועין והכל (כפי ראית) [לפי ראות] העין שאין כל הקלפים שוים כנ"ל.
ואם כתב השטר על נייר מחוק כשר כל שתהיה כתיבת השטר וחתימת העדים הכל על המחק, כדאמרינן בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ג ע"ב] אמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר, ואם תאמר חוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. כלומר שאין חוששין שמא ימחוק השטר וישאיר החתימות ויכתוב שטר אחר ויהיה הכל על המחק שהרי תהיה כתיבת השטר על נייר שנמחק בשתי פעמים וחתימת העדים על הנייר שנמחק פעם אחת ויהיה ניכר לעינים שהשטר נמחק אחר חתימת העדים ונכתב אחר במקומו. ובתנאי שלא יחתמו העדים על נייר מחוק עד שימחק בפניהם מחשש שמא מחק הנייר ובמקום שצריכים העדים לחתום יטיל דיו וימחוק אותו ויכתוב שטר אחר ויהיה הכל נמחק שתי פעמים, והיינו דאמרינן התם וליחוש דילמא שדי דיוטא אמקום עדים מעיקרא ומחיק ליה והדר כתיב (תליא שטרא) [כוליה שטרא] דכי הדר מחיק ליה להאי שטרא הוה ליה אידי ואידי נמחק שתי פעמים, אמר אביי קסבר אין עדים חותמין על שטר מחוק אלא אם כן נמחק בפניהם. וכתב הרב בעל העטור ז"ל [מאמר ח' קיום טופסין] ומסתברא דכל היכא דאיכא למיחש חיישינן דכולהו סהדי לא בקיאי בהכי. וכתב הרא"ש ז"ל דהא דמכשרינן שטר הבא הוא ועדיו על המחק דוקא שאין בין חתימת העד הראשון והשני ריוח כשיעור כתיבת אנחנא סהדי חתמנו על המחק ושטר על הנייר, אבל אם יש בו כשיעור זה פסול שמא השטר היה על הנייר ועדיו על המחק והיה כתוב בין סהדא לסהדא אנחנא סהדי וכו' ומחקו ומחק השטר וכתב מה שרצה. וכתב הרמב"ן ז"ל [בחי' ב"ב קס"ג ע"ב] גבי שטר הבא הוא ועדיו [בשטה אחת] דוקא בשטר הוא דמכשרינן הכי אבל בכתב ידו יש לומר שהוא פסול לפי שאין הכל בקיאין להשמר שלא להראות חתימת ידן על המחק אלא כשנמחק בפניהם והצריך בזה עיון.
ואם השטר על הנייר ועדים על המחק כשר, אבל צריך לכתוב בין סהדא לסהדא אנחנא סהדי חתמנא על מחקא ושטרא על ניירא. ומכאן למד הרשב"א ז"ל [שו"ת ח"ג סימן ב'] במעשה שבא לפניו בשטר שנכתבו בו (מאה) [מאתים] והיה צריך לכתוב בו (מאתים) [מאה] וחתם בו העד הראשון והיו הבעלים רדופים לצאת ולא היה זמן להחליף השטר והורה להם שימחקו (המאה) [המאתים] ויכתבו (המאתים) [המאה] ובין סהדא לסהדא יכתבו קיום המחק. והביא ראיה מהכא דשטר הבא על הנייר ועדיו על המחק כתבינן בין סהדא לסהדא אנחנא סהדי וכו', אלא שכתב שחבריו חלקו עליו. ומאן יהיב לן מעפריה דהרשב"א ז"ל ונמלי ביה עינן, אבל ראיתו איני מכיר דבשטר הבא הוא ועדיו על המחק על מה שחתם הראשון חתם השני וכלם יודעים שהם חותמים על המחק ובהסכמת שניהם הוא נעשה ועל דבר אחד הם מעידים שניהם, וכשיוצא השטר בבית דין הדבר ניכר ששניהם הסכימו על כך שהרי הראשון גם השני חותמין על המחק, וליכא לספוקא במילתא אחריתי ואין חוששין שמא אחד בלבד חתם כך אלא בהסכמת שניהם ובתקנת חכמים הם עושים כך לפי שלא מצאו דרך אחריתי אלא זו דאי כתיב הכי (מתכות) [מתתא] כלומר אחר חתימת העדים גאיז ליה ואי (מעילא) [מעילאי] מחיק ליה הילכך לא מצאו תקנה אלא בין סהדא לסהדא אבל בנדון הזה של הרשב"א ז"ל חד סהיד הוא דחתים על המנה והשני על המאתים, והחותם על המאתים אעולה חתם שהרי זה לא לוה אלא מנה והוא העיד במאתים, והשני הוא שהעיד באמת והיאך נוציא ממון אפומה דחד סהיד. וכן יש להוכיח מדברי אבי זקני הרמב"ן ז"ל בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] שהראשון פסול הוא. וכן מדברי המפרשים ז"ל בפרק הכותב [כתובות פ"ז ע"א] גבי פוחתת כתובתה. ולא דמי למאי דאמרינן בשבועות בפרק ובחזקת [ב"ב מ"א ע"ב] ובפרק זה בורר [סנהדרין ל"א ע"א] לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שבכלל מאתים מנה, על מה נחלקו על כת אחת שאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן ובית הלל אומרים בכלל מאתים מנה, דהתם התובע תובע מאתים שהלוהו בפני פלוני ופלוני ובאו להעיד אחד אומר מאתים הלוה ואחד אומר מנה הלוהו, אבל בכאן התובע והנתבע מודים שאינם אלא מנה והעד שהעיד במאתים מודה ששקר העיד, והרי הוא בעצמו כתב בפרק ב' דגטין [כ"ו ע"ב] על ההיא אשרתה דכל כתיבה שהשקר עומד לעולם חיישינן למחזי כשקרא, ואין לך שקר גדול מזה. וכבר כתב ז"ל שחבריו חלקו עליו. ואמר לי אדוני אבי הרב נר"ו בשם הרב רבי יצחק בר ששת ז"ל שהחולק עליו היה הרא"ה ז"ל (ושתלמידו) [ושתלמידם] הרב יום טוב אלאשבי"ל ז"ל [חי' ריטב"א קס"ד ע"א] כתב שהדעת מכרעת כדברי הרא"ה ז"ל. ואחר שכתבתי זה עמדתי על [דברי] הרא"ה ז"ל וראיתי שדחה ראייתו של הרשב"א ז"ל מדחייתי הראשונה והוסיף עוד דחיות אין זה מקומם.
מיהו מה שכתבתי שהעד הראשון חתם אעולה, צריך עיון אם עשה זה בכונה או בשגגה, שאם בכונה פסול הוא ואם בשגגה חוזר ומגיד ולא מפסל בהכי, וכן כתב בעל העטור ז"ל [מאמר קבלת עדות]. ובתשובה להריב"ש ז"ל [סימן מ"ט] ראיתי שאף לדברי הרשב"א ז"ל שאין להכשיר אלא מאי דכתיב בין סהדה לסהדה הוי מכתיבת ידה דחד מן סהדיא אם בכתיבת הראשון הנה שניהם מעידים בזה ואם מיד העד השני גם כן אין לחוש שהוא עשה זה מעצמו מבלי הסכמת הראשון שאין להחזיק העד במזוייף לפי דברו של הרשב"א ז"ל. אבל אם כתוב מיד אחר אינו כלום שאנו תולים שהניחוהו העדים חלק בין עד לעד ובא אחר וזייף ע"כ. משמע מדבריו ז"ל שלדברי החולקים על הרשב"א ז"ל אין להכשיר מאי דכתיב בין סהדא לסהדא אלא אם הוא כתוב מיד העד הראשון, ודברים נכונים הם אף על פי שאין דברי הרב ז"ל צריכין חזוק מכל מקום כמדומה לי שיש ראיה לדבריו ממה שנסתפק לבעלי התוספות ז"ל [ב"ב קס"ג ע"ב] בעדים שחתמו זה תחת זה באמצע השטה אם השטר פסול כיון שאין ההיזק מגיע אלא לעד שיכול להעיד עליו לכתוב שטר עליו, ואבי זקני הרמב"ן ז"ל [שם בחידושיו] פשיטא ליה שהוא כשר כיון שאין ההיזק מגיע ללוה אלא לעד הוא יחוש לעצמו, ואם איתא שיכולין לכתוב קיום בין סהדא לסהדא שלא מכתיבת ידי העד השטר פסול הוא שהרי מגיע ממנו היזק ללוה שיכול המלוה למחוק בשטר ויוסיף תנאי או יגרע ויכתוב קיום בין סהדא לסהדא, אבל כשאין הקיום שבין סהדא לסהדא יכול להיות אלא מכתיבת ידי העד נסתלק הספק הזה כנ"ל. ואם השטר הוא על המחק והעדים על הנייר פסול, שאז יכול למחוק השטר ולכתוב מה שירצה וחתימת העדים במקומה עומדת ואין תקנה בדבר ליזהר מזה לפיכך הוי פסול והכי איתא בגמרא בפרק גט פשוט
